אז תלכו בדרך החולית

חטה"ב בה למדתי לא הייתה ידועה ביחסה האוהד לתלונות תלמידים, בלשון המעטה. בכיתה ז' עוד לא ידענו את זה. אין ספק שהמקרה הזה עזר לנו מאוד להבין עם מי יש לנו עסק.
הדרך לתחנת האוטובוס משטח ביה"ס הייתה יחסית ארוכה, והיו לנו שתי אפשרויות – לבחור בדרך חולית ומפורדת או בדרך סלולה בה הלכו די הרבה אנשים. מן ההיגיון, בחרנו בדרך השניה.
בחודש השלישי בערך ללימודים בחטיבה הלכנו אני, 3 חברות וחבר בדרך הזו. סיימנו מאוחר יחסית ולכן לא ראינו תיכוניסטים מביה"ס ליד או תלמידים אחרים מהחטיבה, והיינו רק אנחנו. הלכנו וצחקנו. הידיד השתרך מאחורינו, מדבר בטלפון עם חבר אחר, ואני וחבורת הבנות הלכנו קדימה יותר. הדרך הייתה מוקפת בגדרות חיות, וכשהגענו למקום בו הן כבר נגמרו נדהמנו לראות גבר מבוגר עם המכנסיים מופשלים, מבטו מופנה אלינו ואיברו בידו.
בתחילה, עצרנו ונאלמנו. לא ידענו איך להגיב. הסתכלנו עליו לכמה שניות ואז הפננו את מבטינו אחת לשניה והתחלנו לרוץ כאחוזות דיבוק לכיוון התחנה. הידיד לא באמת הבין מה קרה עד שהוא ראה. בדר"כ היינו צוחקות מדברים מביכים כאלה אבל הפעם, כולנו החוורנו.
אחת החברות התקשרה לאמא שלה, והן פנו למשטרה. אני התקשרתי למחנכת שהפנתה אותי להנהלת בית הספר, שהפנתה אותי למשטרה.
מסתבר שהוגשו תלונות רבות – אחת מהן על ידי אותה אמא של חברה שלי, כשאחותה הגדולה למדה בביה"ס 6 (!!) שנים לפני כן – כנגד האיש הזה.
הלכנו בשביל ההוא מספר פעמים נוספות כיוון שהסקנו שהמשטרה טיפלה בסוטה. הסתבר, אם כן, שהמשטרה מצאה לנכון "להפיל" את כל התלונות מאחר והאיש לוקה בנפשו. הייתם מצפים ממשטרה עובדת לפקח עליו, אבל כנראה להגן על מאות בני הנוער והילדים שעוברים בשביל הזה מטראומות נפשיות דורש יותר מדי משאבים שלמשטרה אין.
נתקלנו בו כמה פעמים אחרי-כן, וכששאלנו את המורים בביה"ס מה לעשות הם ענו – תפנו למשטרה. כשהסברנו שכבר עשינו זאת, הם אמרו לנו ללכת בדרך החולית. "כן, נשמע הגיוני שבדרך חולית ומבודדת לא יהיו פדופילים," אמר אותו הידיד שהלך איתנו. המורים לא ידעו מה לומר.

נשלח על ידי אנונימית

10 תגובות

  1. מזעזע,תודה ששתפת.
    פשוט דוחה ועצוב שהמשטרה ובית הספר לא עוזרים לתלמידים להתמודד עם התופעה הזאת.
    אדם חושף את עצמו בפני ציבור תלמידים במשך תקופה כ"כ ארוכה מוגשות כ"כ הרבה תלונות ובכל זאת אף אחד אחראי לא הרחיק אותו.

  2. מקרה קלאסי שבו כדאי לפנות לתקשורת. זה סיפור עיתונאי טוב, והמשטרה לא תרשה לעצמה לנהוג בכזה שוויון נפש כשיתחילו לשאול אותה שאלות.

  3. לומר את האמת אני לא יודע מה רוצים מבית הספר, אם המשטרה לא עושה כלום אז מה בדיוק היא אמורה לעשות? להכות את הסוטה בבעיטת קונג פו? זה שהמשטרה לא עושה כלום בעניין זה כמו שמכבי האש יגידו שלא מתפקידם לטפל בשריפות.

    1. עדו שלום.
      תחילה חשוב לנו לציין שתגובתך אושרה למרות שהיא לא תואמת את מדיניות התגובות שלנו, כיוון שרצינו לנצל אותה בתור במה לדיון בנושא אחריות הסביבה למאבק בהטרדה מינית.

      מתגובתך עולה שלתפישתך, מאחר ובית הספר הפנה את התלונה למשטרה והיא סרבה לסייע, הרי שהאחריות שלו למצב הסתיימה.
      אם נחזור אל האנלוגיה שלך, אמירה זו שקולה לאמירה שאם סל הניירות בחדר העבודה שלך בוער ומכבי האש מסרבים לעזור, אין לך אלא לספוק כפיים ולהביט באש שמתפשטת ומאכלת את ביתך בלהבות. זהו רעיון מגוחך, כמובן, כי ברור לכל בר דעת שיש הרבה מאד פעולות שאתה יכול לעשות בכוחות עצמך לפני שהסיטואציה תתפתח – לכל הפחות תוכל להזהיר את שאר דיירי הבניין לפני שיקרה אסון.

      באופן דומה נתן היה לחשוב על דרכי פעולה רבות שיקדמו את פתרון הבעיה או לכל הפחות לא ישדרו מסר של "עסקים כרגיל" מצד בית הספר: ראשית חכמה, היה ראוי להזהיר את התלמידים מהסכנה שבמעבר בדרך זו. כפתרון זמני, צוות המורים היה יכול לערוך תורנות ליווי בשעות היציאה של התלמידים – אדם מבוגר שהיה מפגין נוכחות באיזור בוודאי היה מרתיע את המטריד. כמו כן, אפשר היה לכנס וועד הורים ולהסביר להם את המצב כדי שיפעילו לחץ קהילתי על המשטרה או העירייה, וככלות כל הקצים, נתן היה גם לדאוג למאבטח – באופן פרטי או במסגרת סידורי האבטחה המחייבים של בית הספר – שישהה באיזור.
      רעיונות אלו נועדו רק להמחיש שכאשר הצורך בוער מספיק אפשר להמציא פתרונות חוקיים והגיוניים גם ללא עזרתה המיידית של המשטרה.

      העובדה היא שאף אחת מהפעולות האלה לא ננקטה, ויש בכך ללמדך על החשיבות שבית הספר מייחס להטרדת רחוב זו, ועל מידת האחריות שהוא נוקט כלפי תלמידיו.
      תאר לך תרחיש דומה בו חברת החשמל מתמהמהת לטפל בכבל מתח גבוה שנחשף בשביל הגישה לבית הספר. לו הנהלת בית הספר היתה נמנעת מפעולה באותו אופן וכתוצאה מכך ילד היה מתחשמל היינו מאשימים אותה, ובצדק, ברשלנות פושעת לגבי גורלם של התלמידים, יחד עם חברת החשמל. למה במקרה זה האחריות של בית הספר פחותה?

      לסיכום, העמדה שהעלת בעייתית מאחר שהיא מאפשרת לבית הספר לזרוק את האחריות לבטחונם של התלמידים לפתחם של אחרים, ובכך לתת הסכמה שבשתיקה למה שמתרחש. ואכן – מדיווח זה אנו למדים שכשעומדים מנגד אל מול עוולות כי הן נתפשות כקטנות מידי וכי זה קל ונוח לעצום עין, נזקים קורים.

  4. הילה, כמובן שאת צודקת. השאלה היא כזו – אם המשטרה שזה תפקידה המוצהר לטפל במטרידנים – חושבת שזה 'לא עניין גדול' למה שהמנהלת של בית הספר תחשוב אחרת?
    כאמור אני מסכים עם כל מה שאמרת ובשביל התלמידים בית הספר הוא באמת הכתובת הראשונה שהם רואים מול עיניהם אבל בפועל הגוף שצריך לעשות את השינוי הוא זה שתפקידו המוצהר והרשמי לטפל בדברים כאלו. זה קצת כמו עם נשים מוכות – אם אישה מוכה מגיעה למשטרה והמשטרה שולחת אותה 'לעשות שלום בית' אז הבעיה היא במשטרה ולא בשכנים שלא מדברים או באימא של האישה המוכה שמטיפה לה לשתוק.
    במילים אחרות אני חושב כמוך שהמנהלת לא הייתה בסדר אבל את החץ צריך להפנות למי שבאמת השתמט מתפקידו וברח מאחריות וגם יש לו את השרירים (גם מטאפורית וגם פשוטו כמשמעו) כדי לפטור את הבעיה.

    1. זה לא בינארי – לטעון שביה"ס היה צריך לטפל בזה לא פוטר את המשטרה מאחריות. יש כאן קבוצה גדולה של אנשים שמבצעים את תפקידם בצורה בעיתית – המשטרה היא הראשונה, אבל לא היחידה. אני מסכים איתך שלהאשים רק את ביה"ס זה לא הגון, אבל הוא בהחלט חלק מהבעיה.

  5. עדו שלום.
    זה שהמשטרה צריכה לטפל בנושא אנחנו כבר יודעים. אבל האחריות של בית הספר בראש ובראשונה לתלמידיו גם אם המשטרה לא עושה כלום. אם תלמיד היה נפגע בשטח בית הספר להנהלת בית הספר היתה האחריות לטפל בו ולא משנה מה. אני פעם התעלפתי בבית הספר ולא עזבו אותי עד שההורים שלי הגיעו ולקחו אותי לבית חולים. מאותה הסיבה גם לא נתנו לנו לעזוב את שטח בית הספר עד כיתה י"ב לפני תום השיעור הרביעי, גם אם לא היו לנו לימודים.
    משמע שאחריות ההנהלה לדאוג לתלמידיה, במיוחד אם המקרה מתרחש כל כך קרוב לבית הספר. גם אם המשטרה לא מטפלת בעניין.
    כמו כן אני חושבת שאחריות ההורים בנושא ללוות את התלמידים משער בית הספר וזה מה שהייתי עושה אם הייתי אמא לאותה תלמידה. וגם אם אין להם זמן כי הם בעבודה, שישכרו ביביסיטר שתעשה את זה. ולא ילדה בת 12 אלא מישהו מספיק מבוגר ואחראי. כמו כן הרעיון של מאבטח הוא רעיון מצוין.

    שורה תחתונה היא שלא משנה מי "אשם", הנקודה היא מה היה צריך לעשות, ולשבת בחיבוק ידיים ולהגיד שאם המשטרה לא מטפלת אז מה בית הספר יכול לעשות, זה לא פיתרון, ובטח לא תגובה ראויה למקרה זה.

  6. לדעתי זה קצת מרחיק לכת ללוות ילדים בגיל חטיבת הביניים לכל מקום אליו הם הולכים. לצפות שבית הספר יקצה מאבטח גם היא ציפייה מופרכת ולא רציונלית (לא משנה אחראי לא אחראי אני לא מכירה בית ספר שיכול לעשות כזה דבר וגם אם כן יכול, לא מכירה בית ספר שיקציב לכך משאבים)
    הפיתרון היחיד הוא כנראה לא לגמרי חוקי, וכולל כמה אבות עם אמצעי הרתעה שיעשו סיבוב בסביבה בשעות שבהן התלמידים נמצאים שם.
    היה לנו שכן "נחמד" פעם מהבניין ממול, שהוא והכלב שלו ראו בחנייה שלנו ובכניסה לבניין שלנו את אתר השירותים הפרטי שלהם. כשהבענו את חוסר שביעות רצוננו מההסדר, הם טענו שהם לא גרים בניו יורק (אין לי מושג למה זה קשור, אבל זו הייתה התשובה). כמובן שגם העירייה לא בדיוק התלהבה לעזור, למרות שהכלב צולם מסתובב ללא קולר וב"שעת אמת". אחרי שלוש או ארבע פעמים שבהם לקחנו טישו והשלכנו את התוצרת לגינת ביתו של השכן הנחמד, הוא הפנים ככל הנראה שבהמיות יכולה להגיע לא רק ממנו. באורח פלא המטרד פסק, לפחות מבחינתנו.
    מה הסיפור הארוך והמאוד לא פוליטיקלי-קורקט הזה בא לומר? שבסופו של דבר, אחרי שהרשויות לא עוזרות, לעתים אין ברירה אלא להבהיר כוחנית למטרידים למיניהם שלמטבע יש שני צדדים. זה עצוב מאוד שזו הדרך היחידה, אבל לפעמים זו באמת הדרך היחידה.

    1. המטרה לא היתה למצוא פתרון למקרה הספציפי אלא להמחיש את רעיון נטילת האחריות, כפי שהדגמת יפה בסיפור על הכלב (וכאן לא נתווכח על השיטות עצמן).

      מכל מקום, אנחנו לא קוראות לפניה לאלימות או לפעולות לא חוקיות מכל סוג. אין צורך ב"אמצעי הרתעה" כפי שאת מכנה אותם. נוכחות הורית בשטח יכולה לבדה לשפר את המצב, והיא חוקית לחלוטין ומשדרת מסר נכון, בניגוד לפניה לאיומים ואלימות.

  7. אמא ל-3 בנות, אני חייבת להגיד שאם אני הייתי האמא במקרה הזה, לדאוג לבטיחות של הילדה שלי היה לי מספיק חשוב כדי שאני ארחיק לכת ואבוא ללוות אותה מבית הספר כל יום. אני לא חיה בסרט שכל הורה עושה את זה, אבל אם האלטרנטיבה היא להסתכן שיטרידו את הבת שלך מינית או אפילו חלילה יאנסו אותה, זה לא בא בחשבון מבחינתי. תעשי מה שאת רואה לנכון, אני לא שופטת אותך, אבל זה מה שאני הייתי עושה.

    ברור שאי אפשר לשמור את הילדים שלנו בצמר גפן לכל החיים, אבל אחרי שאני שומעת את הסיפורים אני לא יכולה להישאר אדישה.
    ההורים שלי ציידו אותי בגז מדמיע כשהתגייסתי לצבא. עד היום יש לי בתיק. אני יודעת שזה לא הרבה אבל זה גורם לי להרגיש יותר בטוחה.
    חוץ מזה ש"אבות עם אמצעי הרתעה" – למה דווקא אבות? למה לא אמהות?
    אני מעדיפה לא לחכות שמישהו אחר יעשה משהו אלא לפעול בעצמי. אם יש צורך הייתי בעצמי באה לבית הספר עם משטרה ואורבת לאיש הזה עד שהוא היה נתפס, או מחכה שם עם מצלמת וידיאו כדי לפחות לתעד את המעשה.

סגור לתגובות.