ההוא מהשדרה

עברתי זה עתה לתל אביב, וגרתי באיזור שהחשבתי לקרוב לשדרות רוטשילד, אף כי היה רחוק מהן מרחק אלפי מילין זוהמה ומוסכי מכוניות. בשעת ערביים נאה, החלטתי ללכת לשדרה לקרוא ספר. פילסתי לי את דרכי דרך לינקולן ושנקין, והגעתי למחוז חפצי. בעודי מטיילת בשדרה, מחפשת אחר ספסל מיותם, אדם זר עצר אותי בקריאות. בגיל עשרים ושתיים כבר, ואחר הטרדות מיניות רבות, היה עליי להיות חכמה מלהיעצר, אבל הוא עשה רושם תמים, אז נעצרתי לבדוק מה מבוקשו. הוא ויתר על כל ההקדמות ופצח מיד בהתייעצות ייעודית – החבר שלו, זה שיושב לידו ממש כאן, לא יודע מה המענה לשאלתו הבוערת, ועל כן היה רוצה מאוד להיוועץ בי, ושאומר לו, אם נוחה לי השעה, מה אישה הייתה מעדיפה, גבר שיש לו כסף, או גבר שהיא אוהבת? דעתי נוחה מהשאלה התמימה למדי, שהתשובה עליה נראתה לי ברורה למדי – הרי אין נערה חומרנית אני – השבתי לו את תשובתי לשאלה. "ללא ספק גבר שהיא אוהבת". הגבר לא הסתפק בתשובה זו, והמשיך לשאול אותי שאלות שונות. השבתי, מנסה להיות תמציתית, כי לא רציתי לאבד את שעת הערביים היפה. תוך כדי חילופי הדברים, הרגשתי כי דבר מה נוגע בי בבטני. הבטתי מטה, וראיתי את ידו של הגבר שמשוחח איתי מלטפת את בטני. חלחלה אחזה בי, שיתוק, לא יכולתי לזוז או לומר דבר. "מה, בת כמה את? את בטח מאוד צעירה" אמר הגבר, שנראה בשנות השלושים המוקדמות לחייו. החבר שלו ישב לידו, והבחין במעשיו, לא נוטל חלק בהם וגם לא מעיר עליהם. "לא, אני בת עשרים ושתיים". עניתי בקול חלול. "נו, כמו שאמרתי, את מאוד צעירה" אמר בעליצות הגבר והמשיך לדבר איתי על ענייני הא ודא, בעודו מלטף את בטני. בתוך כמה רגעים שבו אליי חלק מעשתונותי, ופטרתי אותו באיזה תירוץ. כשהוא הבין שאני חומקת מידיו, ליטרלי, אמר "אבל מה עם איזה טלפון?". "לא" השבתי. "למה? חבל? את יכולה לתת לי את הטלפון. רגע, חכי, לאן את הולכת? רק את הטלפון תתני!" התרחקתי משם, וכשהייתי במרחק שנראה לי בטוח, התיישבתי על ספסל בשדרה. הספר נותר סגור. בהיתי בעצים. הרגשתי כאילו מישהו חבט בי. מעברו השני של הכביש ראיתי אדם מוכר, חבר של חבר, צועד עם קופסת פיצה יקרה ופחית משקה. קראתי לו ונופפתי אליו כמו היה הטוב בחבריי, וזירזתי אותו לגשת הלום. הרגשתי כמו אדם על ספינה שוקעת.

נשלח על ידי מאיה.